|
עם התקדמות המאות הופכת השאלה "ציור" או "צילום" לשאלה המקבלת זוויות חדשות. פעם לפני לא יותר מכמה מאות בודדות היה הציור משהו שהוא מעבר ל"תחביב" ל"יצירה" , עבור אותם אנשים אשר חיו בתקופה שבה צילום לא היה קיים או שהיה קיים אך היה נחלת מעטים לא היה מנוס והציור היה כורח המציאות. כן, הייתה זו הדרך הטובה ביותר וכאמור היחידה להנציח כל דבר שזז או שלא, משפחה מאוחדת אבא, אמא ושלושת ילדיה. ל
חילופין הייתה זו הדרך היחידה להנציח מאורעות היסטוריים: קרבות, נצחונות ולחילופין אנשים שבקשו בדרך זו להנציח את עצמם למען קרוביהם שבחיים. הצילום נולד רק בשנת 1839 וטרם חגג שתי מאות להיותו חלק מכל מכשיר טלפון סלולרי. הצילום איפשר לאנשים לתעד בקלות ובמהירות את החיים. כמובן שהוא לא פרץ בבת אחת לכל בית ולא היה קיים בכל מקום אך כניסתו איפשרה כאמור לתעד את החיים, את המוות ומה שביניהם.
הציור לעומתו הפסיק בשלב מסויים להיות כלי להנצחת החיים אבל המשיך ברקע לתת זווית נוספת לחיים: ציורי פרוטריט, ציורי נוף, ציורי דומם ובהמשך גם ציורים מופשטים.
הציור היה תמיד סוג של מדיה שאיפשרה להביע את המציאות בדרך חדשה ושונה מאשר בצילום שהרי אם צילום הוא תעתיק מדוייק של החיים הרי שבציור הכול אפשרי: אימרסיוניזם, רומנטיקה, אבסטרקט, קוביזם, אקספיזם, הם ההוכחה שניתן לראות את החיים מבעד לעיניי המתבונן אבל זה עוד לא הכול שהרי אם באומנות עסקינן הרי שגם הצילום לא נשאר "חייב" ובמשך כמעט 180 השנים שהוא קיים עבר הוא כברת דרך מעניינת: מצילום מתעד לצילום אומנותי שיש בו אמירה אישית,
באמצעות שימוש בפילטרים, במשך חשיפה שונה ומבוקר בתאורה מלאכותית ואמיתית מצליח הצלם האומנותי (להבדיל מצלם טכני שיודע את עבודתו מצויין אך לא תמיד יש באמירה המקצועית מעבר לדיוק, בהירות ועוד) להביא משהו חדש משלו וכיום אנו רואים שגם הצילום עובר תחנות בזמן ומביא תפיסות חדשות וזוויות נפלאות על החיים.
|